פעוט אומר "תו" במקום "כדור", "תבת" במקום "רכבת" או "לולה" במקום "חתולה". האם כדאי לתקן אותו? לבקש שינסה שוב? לומר את המילה לאט ובהדגשה? או להתעלם כדי לא לגרום לו תסכול?
ברוב השיחות היומיומיות אין צורך לעצור את הילד ולדרוש ממנו להגות את המילה מחדש. עדיף להראות שהבנו את המסר, ולהחזיר אליו את המילה בצורה התקינה בתוך תגובה טבעית. כך הילד שומע דוגמה ברורה, בלי שהשיחה הופכת למבחן ובלי שהניסיון שלו לתקשר נדחק הצידה.
מדוע ילדים אינם הוגים מיד את כל המילים בצורה מדויקת?
הפקת דיבור היא מיומנות מורכבת. הילד צריך לשמוע את ההבדלים בין הצלילים, לזכור את רצף הצלילים במילה ולתאם במהירות ובדיוק את תנועות הלשון, השפתיים והלסת.
בתחילת הדרך ילדים מפשטים מילים בדרכים שונות. הם עשויים להשמיט צליל או הברה, להחליף צליל מורכב בצליל שקל להם יותר להפיק, או לשנות רצף של צלילים. חלק מן השינויים האלה אופייניים לשלב ההתפתחותי, והם פוחתים ככל שמערכת הדיבור מתפתחת. סדר רכישת הצלילים והדפוסים משתנה גם בין שפות, ולכן אין להעריך ילד דובר עברית לפי רשימת צלילים שנבנתה עבור ילדים דוברי אנגלית.
העובדה שהילד מבין את המילה ומשתמש בה נכון אינה אומרת שהוא כבר מסוגל להגות אותה כמו מבוגר. לדוגמה, ילד יכול לדעת היטב מהי רכבת, לזהות רכבות שונות ולומר "תבת". במקרה כזה המילה קיימת בשפה שלו, אך הפקת הצלילים עדיין מתפתחת.
מה ההבדל בין תיקון לבין הדגמה?
תיקון ישיר ממקד את השיחה בטעות:
ילד: "הנה תבת".
הורה: "לא אומרים תבת. אומרים רכבת. תגיד רכבת".
הדגמה טבעית שומרת על נושא השיחה ומספקת לילד את הצורה התקינה:
ילד: "הנה תבת".
הורה: "נכון, הנה רכבת! הרכבת נוסעת מהר".
בדוגמה השנייה הילד שומע את המילה התקינה בהקשר מובן, אך אינו נדרש לעצור, להיבחן או להצליח מיד. שיטה זו מכונה לעיתים בעבודה המקצועית "החזרה מתקנת" או "עיצוב מחדש של המסר": המבוגר חוזר על מה שהילד התכוון לומר ומדגים את הצורה הרצויה.
הדגמות מסוג זה משמשות גם בגישות טיפוליות מסוימות להפקת צלילי דיבור. עם זאת, המחקר על התערבויות בצלילי דיבור אצל פעוטות צעירים עדיין מצומצם, ולכן אין להבטיח שחזרה טבעית של ההורה לבדה תתקן קושי בדיבור. כאשר קיים קושי משמעותי, נדרשת התאמה מקצועית של מטרות הטיפול וסוג התרגול.
כיצד נכון להגיב בשיחה היומיומית?
התגובה המומלצת בדרך כלל כוללת שלושה שלבים פשוטים:
1. להגיב למשמעות
תחילה מראים לילד שהקשבנו למה שרצה לומר.
"נכון, ראית חתול".
2. לומר את המילה באופן טבעי וברור
אפשר להחזיר את המילה התקינה פעם אחת, בלי להגזים בהפרדת הצלילים ובלי לדרוש חזרה.
ילד: "תתול".
הורה: "כן, חתול. החתול מתחבא".
3. להמשיך בשיחה
לאחר ההדגמה ממשיכים לדבר, לשחק או להקשיב לילד.
"לאן החתול הולך?"
המטרה היא שהילד ישמע דיבור ברור בתוך תקשורת אמיתית. אין צורך לתקן כל שיבוש, לחזור על כל מילה כמה פעמים או להפוך כל ארוחה וטיול לתרגול.
האם כדאי להדגיש מאוד את הצליל שהילד מתקשה בו?
אפשר לומר את המילה מעט יותר לאט וברור, אך אין צורך להאריך את הצליל בצורה מלאכותית בכל פעם.
לדוגמה, אם הילד אומר "תבת" במקום "רכבת", אפשר להשיב:
"כן, רכבת. הרכבת הגיעה".
אין צורך לומר שוב ושוב:
"רררררכבת. תסתכל עליי. ררררכבת. עכשיו אתה".
הדגשה מוגזמת עלולה לקטוע את השיחה, ולא תמיד עוזרת לילד להבין כיצד להפיק את הצליל. צלילי דיבור שונים דורשים תנוחות ותנועות שונות, ולעיתים תרגול שאינו מותאם עלול רק לייצר ניסיונות מתסכלים.
האם לבקש מהילד לחזור?
בשיחה רגילה בדרך כלל אין צורך לבקש חזרה לאחר כל הדגמה. הילד אינו חייב לחקות את המילה כדי להפיק תועלת מכך ששמע אותה.
בקשה לחזרה יכולה להתאים במצבים מסוימים:
- הילד נהנה ממשחקי חיקוי ומנסה מיוזמתו
- מדובר במשחק קצר ונעים, ללא לחץ
- קלינאי או קלינאית תקשורת הנחו את ההורים לתרגל מילה או צליל מסוימים
- הילד כבר מסוגל להפיק את הצליל, והתרגול מותאם לרמתו
- הילד אינו מגיב בתסכול, הימנעות או מאבק
גם כאשר מבקשים חזרה, כדאי להשאיר לילד אפשרות לבחור:
"רוצה לנסות להגיד רכבת?"
אם הילד אינו רוצה, אין צורך להתעקש. הצלחה בתקשורת חשובה יותר מביצוע מושלם של כל מילה.
ומה עושים כאשר לא מבינים את הילד?
אין צורך להעמיד פנים שהבנו. אפשר לומר בכנות וברגישות:
"לא הבנתי את המילה הזאת. תראה לי למה אתה מתכוון".
אפשר להציע לילד להשתמש במחווה, להצביע, להביא את החפץ או לבחור בין שתי אפשרויות:
"התכוונת לכדור או לכפית?"
לאחר שהמסר התברר, אפשר לומר אותו מחדש:
"עכשיו הבנתי. רצית את הכדור".
כך הילד מקבל עזרה בהעברת המסר בלי לשמוע שדיבורו "לא טוב". מידת המובנות של הילד מושפעת לא רק מצליל יחיד, אלא ממספר השיבושים, מאורך המשפט, מקצב הדיבור, מההקשר וממידת ההיכרות של המאזין עמו.
האם נכון לשבח הגייה מדויקת?
אפשר לשמוח כאשר הילד מצליח לומר מילה חדשה או ברורה יותר, אך אין צורך להעניק ציון לכל מילה.
עדיף לומר:
"שמעתי שאמרת רכבת!"
מאשר:
"סוף סוף אמרת נכון".
הניסוח הראשון מציין את ההצלחה. השני עלול להעביר מסר שכל ההפקות הקודמות היו כישלון.
חשוב לשבח גם את עצם התקשורת:
"איזה יופי שסיפרת לי".
"הבנתי בדיוק מה רצית".
"הראית לי ועזרת לי להבין".
כך הילד לומד שהערך של מה שהוא אומר אינו תלוי רק בדיוק ההגייה.
האם כדאי לדבר אל הילד בשפה תינוקית?
אפשר להשתמש מדי פעם במילים משחקיות כמו "הב-הב", "בום" או "טו-טו", במיוחד כאשר הן נעימות לילד ומעודדות השתתפות. לצד זאת, כדאי להציע גם את המילה המקובלת:
"הב-הב, נכון. זה כלב".
אין צורך לחקות באופן קבוע את השיבוש של הילד. אם הוא אומר "טו" לאוטו, המבוגר יכול להגיב במילה "אוטו". כך הילד שומע דגם ברור בלי שנאמר לו שטעה.
האם תרגילי נשיפה, מציצה או תנועות לשון יעזרו?
הפקת דיבור מתפתחת באמצעות תרגול של דיבור. נשיפה בבועות, שתייה בקש או הוצאת הלשון יכולות להיות פעילויות מהנות, אך הן אינן מלמדות בהכרח את התנועה המדויקת הנדרשת להפקת צליל בתוך מילה.
כאשר ילד זקוק לטיפול בצלילי הדיבור, התרגול צריך להיות מותאם לסוג הקושי שלו. ילדים שונים עשויים להזדקק לעבודה על הבחנה בין צלילים, לימוד תנוחה מסוימת, הפקת מילים, ארגון מערכת הצלילים או תכנון התנועה. בחירת הטיפול תלויה בגיל, בסוג השיבושים, בחומרתם ובהשפעתם על מובנות הדיבור.
ומה לגבי ילד שגדל עם יותר משפה אחת?
השפעה של שפה אחת על ההגייה בשפה אחרת אינה בהכרח הפרעת דיבור. לכל שפה יש צלילים, מבני הברות וכללי הגייה משלה, וילדים רב-לשוניים לומדים יותר ממערכת צלילים אחת.
לדוגמה, ילד עשוי להגות צליל מסוים בדרך המתאימה לאחת משפות הבית, אך שונה מן ההגייה המקובלת בעברית. אין צורך לתקן מבטא או הבדל הנובע מן השפות שבהן הילד גדל כאילו מדובר בהפרעה.
כאשר עולה חשש, יש להעריך את דיבורו של הילד ביחס לכל השפות והניבים שבהם הוא משתמש. הבדל בין שפות אינו הפרעה. קושי נחשד כאשר הדפוסים אינם מתאימים למערכות השפה של הילד ומשפיעים על יכולתו להיות מובן ולהשתתף בתקשורת.
מתי כדאי לפנות להערכה?
לא כל שיבוש דורש טיפול. עם זאת, כדאי להתייעץ עם קלינאי או קלינאית תקשורת כאשר:
- גם בני המשפחה מתקשים להבין חלק גדול מדברי הילד
- הילד משתמש במעט מאוד צלילי דיבור
- מילים רבות נשמעות דומות זו לזו
- הילד משמיט חלקים רבים מן המילים
- אותה מילה נשמעת שונה מאוד בכל פעם
- לא ניכרת התקדמות במובנות הדיבור לאורך זמן
- הילד נמנע מדיבור או מתוסכל מכך שאחרים אינם מבינים אותו
- קיימים גם קשיים בהבנת שפה, בהבעת שפה, בקול או בשטף
- קיימת היסטוריה של דלקות אוזניים או חשש לשמיעה
- הופיע אובדן של צלילים או מילים שכבר היו בשימוש
- ההורים מודאגים
הערכה מקצועית כוללת האזנה לדיבור במילים ובשיחה, בדיקת סוגי השיבושים, התרשמות ממובנות הדיבור והתייחסות לגיל ולשפה או לשפות של הילד. כחלק מהבירור חשוב לבדוק גם שמיעה, משום שקושי בשמיעה עלול להשפיע על רכישת צלילי הדיבור.
מתי כן מתרגלים בבית?
כאשר קלינאי תקשורת ממליץ על תרגול ביתי, כדאי לקבל הנחיות מדויקות:
- איזה צליל או איזו מילה מתרגלים
- האם הילד אמור רק להקשיב או גם לחזור
- באיזה מבנה מתרגלים: צליל, הברה, מילה או משפט
- כמה חזרות מתאימות
- כיצד להגיב לניסיון שאינו מדויק
- מתי לעצור כדי למנוע תסכול
תרגול ביתי יכול לתמוך בטיפול כאשר הוא ממוקד, קצר ומותאם לילד. הוא אינו אמור להיות רשימת תיקונים הנמשכת לאורך כל היום. מחקר עדכני על הדרכת הורים מדגיש את חשיבותם של תרגול מובנה והנחיות מותאמות, ולא רק בקשה כללית מההורים "לתקן את הילד בבית".
לסיכום
כאשר ילד הוגה מילה בצורה שונה מן המבוגר, ברוב המצבים אין צורך לעצור אותו, לומר שטעה או לדרוש שיחזור שוב ושוב.
אפשר להגיב למסר, לומר את המילה בצורה התקינה ולהמשיך בשיחה:
ילד: "תבת נוסעת".
הורה: "נכון, הרכבת נוסעת לתחנה".
הדגמה טבעית שומרת על הרצון של הילד לתקשר ומאפשרת לו לשמוע את ההגייה המקובלת בתוך הקשר משמעותי. עם זאת, היא אינה תחליף להערכה או לטיפול כאשר הדיבור קשה להבנה, כאשר השיבושים רבים או כאשר אין התקדמות.
המטרה אינה שכל מילה תהיה מושלמת. המטרה היא שהילד יוכל לדבר, להשתתף ולהרגיש שמקשיבים למה שיש לו לומר.