ילד שדיבר עד לאחרונה בשטף מתחיל פתאום לומר "א־א־אני רוצה", לחזור כמה פעמים על מילה או להיתקע בתחילת משפט. לעיתים השינוי מופיע בהדרגה, ולעיתים נדמה שמיום אחד למחר הדיבור השתנה לחלוטין. עבור הורים רבים זו חוויה מפתיעה ומדאיגה.
גמגום התפתחותי מתחיל בדרך כלל בגיל הרך. אצל רוב הילדים שמגמגמים הופעתו הראשונה מתרחשת לפני גיל ארבע, וההתחלה יכולה להיות הדרגתית או פתאומית. הגמגום עשוי להשתנות מאוד: להיות בולט ביום אחד וכמעט לא להישמע ביום אחר, להופיע יותר עם אדם מסוים או במצב מסוים, להיחלש לתקופה ואז לחזור. תנודתיות זו אופיינית לגמגום ואינה מעידה שהילד עושה זאת בכוונה או מסוגל לשלוט בכך בכל רגע.
מהו גמגום התפתחותי?
גמגום הוא שוני בשטף הדיבור. הוא מתבטא בהפרעות בלתי רצוניות ברצף הדיבור, ולעיתים גם בתחושת מאמץ או אובדן שליטה בזמן הדיבור.
גמגום התפתחותי מופיע בילדות כחלק מתהליך נוירו־התפתחותי מורכב. המחקר מצביע על שילוב של גורמים גנטיים, נוירופיזיולוגיים והתפתחותיים. הוא אינו נגרם משום שהילד מתרגש מדי, משום שההורים מדברים מהר, משום שלא הציבו גבולות או משום שמישהו הפחיד אותו. סגנון ההורות ובעיות רגשיות אינם גורמים לגמגום.
הסביבה יכולה להשפיע על מידת הקלות או המאמץ של הדיבור ברגע מסוים, אך אינה יוצרת את הנטייה לגמגם. לכן המלצות להורים נועדו לתמוך בתקשורת נעימה ולהפחית לחץ סביב הדיבור, ולא לתקן טעות שההורים עשו.
כיצד גמגום יכול להישמע?
גמגום בגיל הרך יכול להופיע בדרכים שונות.
חזרה על חלק ממילה או על הברה
"א־א־אבא בא".
"ני־ני־ניסע עכשיו?"
חזרה על מילה קצרה
"אני אני אני רוצה מים".
"זה זה זה שלי".
חזרה על מילה שלמה יכולה להופיע גם בדיבור שוטף בדרך כלל, ולכן בוחנים אותה כחלק מן התמונה הכוללת ולא כסימן יחיד.
הארכת צליל
"שששששלי".
"מממממה זה?"
עצירה או חסימה
הילד מתחיל לומר מילה, אך הצליל אינו יוצא. אפשר לראות שהוא מנסה לדבר, ולעיתים מופיע רגע של שקט, מאמץ או עצירה בנשימה.
מאמץ נלווה
אצל חלק מהילדים מופיעים מתח בשפתיים או בלסת, מצמוץ, תנועת ראש, שינוי בעוצמת הקול או דחיפה של המילה החוצה. סוגי הגמגום, משכם והמאמץ הנלווה יכולים להשתנות מיום ליום וממצב למצב.
האם כל חזרה או היסוס הם גמגום?
לא. כל הדוברים אינם שוטפים לחלוטין בכל רגע, ובגיל הרך שכיחות גם אי־שטיפויות שאינן בהכרח גמגום.
ילד עשוי:
- לחזור על משפט שלם: "אני רוצה, אני רוצה ללכת"
- לשנות את מה שהתכוון לומר
- להשתמש במילות מילוי
- לעצור כדי לחפש מילה
- להתחיל משפט מחדש
- לחזור על מילה כאשר הוא מארגן רעיון מורכב
אי־שטיפויות כאלה מופיעות לעיתים כאשר הילד חושב, מתכנן משפט או מתקן את עצמו. לעומת זאת, חזרות על צליל או על חלק ממילה, הארכות, חסימות ומאמץ גופני אופייניים יותר לגמגום. עם זאת, אין צורך שההורים ינסו לאבחן את הילד לפי מספר מדויק של חזרות. ההבחנה נעשית לפי סוגי אי־השטיפויות, תדירותן, משכן, המאמץ, השינוי לאורך זמן ותגובת הילד.
כאשר אינכם בטוחים אם מדובר בגמגום, אפשר לצלם כמה קטעי שיחה טבעיים בבית ולהציגם לקלינאי תקשורת. לעיתים הילד מדבר באופן שונה בקליניקה, והקלטות ממצבים שונים מסייעות לקבל תמונה מדויקת יותר. הערכה מקיפה של גמגום אמורה להתבסס על דוגמאות דיבור ממגוון מצבים ולא רק על כמה דקות בחדר הטיפול.
האם גמגום יכול להתחיל בפתאומיות?
כן. אף שגמגום התפתחותי יכול להופיע בהדרגה, אצל חלק מן הילדים ההורים מבחינים בו בבת אחת. ילד יכול לקום בבוקר ולגמגם באופן בולט יותר מכפי שגמגם קודם, בלי שאירע אירוע חריג.
התחלה פתאומית אינה מוכיחה שהילד נבהל או עבר חוויה רגשית שגרמה לגמגום. לפעמים ההורים מקשרים את ההתחלה למחלה, למעבר גן, ללידת אח או לאירוע משפחתי מפני שהדברים התרחשו באותה תקופה. סמיכות בזמנים אינה מוכיחה שהאירוע יצר את הגמגום.
אם השינוי בדיבור מופיע לצד אובדן של מיומנויות, חולשה, שינוי בתנועה, בלבול, פגיעת ראש או סימנים רפואיים אחרים, יש לפנות לרופא או לרופאת הילדים. אולם ברוב המקרים שבהם ילד בגיל הרך מתחיל לגמגם ללא סימנים נוספים, מדובר בגמגום התפתחותי.
למה הגמגום משתנה כל כך?
גמגום אינו מופיע באותה מידה בכל זמן ובכל מצב. הילד עשוי לגמגם יותר כאשר הוא נרגש, עייף, ממהר, מספר סיפור מורכב, מתחרה על תור הדיבור או מדבר בסביבה רועשת. אצל ילד אחר הגמגום יהיה בולט יותר דווקא בשיחה שקטה עם ההורים.
השינוי אינו אומר שהילד בוחר מתי לגמגם. גם מצב שבו הילד שר, מדבר עם עצמו או מדבר עם בעל חיים בשטף רב יותר אינו מוכיח שהוא יכול "פשוט לדבר כך" גם במצבים אחרים. הדיבור מושפע מדרישות השיחה, מהשפה, מן הקצב, מן המאזין וממערכות התכנון וההפקה של הדיבור. חומרת הגמגום עשויה להשתנות מאוד בין סביבות ומצבי דיבור.
תקופה של שיפור גם אינה מבטיחה שהגמגום נעלם לצמיתות. אצל ילדים צעירים ייתכנו שבועות או חודשים שבהם הגמגום כמעט אינו נשמע ולאחר מכן הוא חוזר.
האם התרגשות או לחץ גורמים לגמגום?
לא. התרגשות, לחץ, עייפות או עומס אינם הסיבה הבסיסית לגמגום. הם יכולים להשפיע על מידת הגמגום או המאמץ ברגע מסוים, כפי שהם משפיעים גם על תפקודים אחרים.
חשוב להבחין בין גורם לבין מצב שמשפיע על הביטוי. ילד אינו מגמגם משום שהוא לחוץ, אך הוא עשוי לגמגם יותר כאשר קשה לו לחכות לתורו, כאשר אנשים רבים מדברים יחד או כאשר הוא מנסה לספר במהירות משהו שמרגש אותו.
גם ילד רגוע, שמח ובטוח יכול לגמגם. לכן אין צורך לחפש בעיה רגשית נסתרת בכל פעם שמופיע גמגום. אם הילד אכן חווה מצוקה רגשית, נכון לעזור לו, אך אין להציג את רגשותיו כאשמים בגמגום.
האם דו־לשוניות גורמת לגמגום?
לא. חשיפה לשתי שפות אינה נחשבת גורם לגמגום מתמשך, ואין המלצה להפסיק אחת משפות הבית בגלל הופעת גמגום.
ילדים רב־לשוניים עשויים להראות יותר חזרות, תיקונים או עצירות כאשר הם לומדים שפה חדשה או מחפשים מילה. חלק מן ההיסוסים האלה קשורים להתפתחות השפה ולא לגמגום. משום כך, הערכת ילד רב־לשוני צריכה להתייחס לכל השפות שבהן הוא משתמש, לרמת השליטה בכל אחת ולסוגי אי־השטיפויות המופיעים בהן.
אין צורך שההורים יעברו לדבר עם הילד בשפה שבה הם פחות טבעיים. שפה עשירה, רגשית ונוחה בתוך המשפחה חשובה יותר מניסיון מלאכותי לצמצם את הילד לשפה אחת.
האם הגמגום יעבור?
אצל ילדים רבים הגמגום פוחת מאוד או חולף במהלך הילדות, עם טיפול או בלעדיו. עם זאת, אין כיום דרך לקבוע בוודאות מה יהיה מסלולו של ילד מסוים.
הערכות שיעורי ההחלמה משתנות לפי אופן הגדרת הגמגום, משך המעקב, דיווחי הילד והמשפחה והאופן שבו בודקים את הדיבור. גם אדם שנשמע שוטף ברוב הזמן יכול לחוות גמגום קל, להרגיש שהוא עדיין מגמגם או להשתמש בדרכים להסתרתו. לכן מספר יחיד של "אחוז הילדים שמתגברים" עלול ליצור ביטחון שאינו מוצדק.
נכון לומר להורים שני דברים במקביל:
- קיימת אפשרות ממשית שהגמגום יפחת או יחלוף.
- לא ניתן להבטיח זאת לילד מסוים, ולכן חשוב לעקוב ולהעריך את התמונה המלאה.
המטרה של פנייה מוקדמת אינה להכריז שהגמגום יישאר. היא מאפשרת להעריך את הסיכון, להדריך את המשפחה ולבחור בין מעקב פעיל לבין התערבות.
אילו גורמים נבחנים כאשר מעריכים את הסיכוי שהגמגום יימשך?
אין גורם יחיד שיכול לנבא בוודאות אם הילד ימשיך לגמגם. קלינאי התקשורת בוחן שילוב של מידע ולא משתמש ברשימת סימנים כמחשבון פשוט.
גורמים שנמצאו קשורים בספרות לסיכוי מוגבר לגמגום מתמשך כוללים:
- היסטוריה משפחתית של גמגום שנמשך מעבר לילדות
- משך ממושך מאז תחילת הגמגום, במיוחד ללא מגמת שיפור
- התחלה בגיל מאוחר יותר בתוך תקופת הגיל הרך
- מין זכר במחקרים שהתבססו על חלוקה בינארית
- קשיים נלווים בדיבור או בשפה
- מאפיינים מסוימים של הגמגום ושל התפתחות הדיבור והשפה
המחקר מדגיש שהשילוב בין הגורמים מספק מידע רב יותר מכל גורם בנפרד. ילד עם היסטוריה משפחתית אינו בהכרח ימשיך לגמגם, וילד ללא היסטוריה משפחתית עדיין יכול לפתח גמגום מתמשך.
גם חומרת הגמגום ביום מסוים אינה מספיקה לניבוי. גמגום שנשמע קל יכול להשפיע מאוד על הילד, וגמגום בולט יכול להופיע אצל ילד שאינו מוטרד וממשיך לתקשר בחופשיות. ההערכה צריכה להתייחס גם למאמץ, לתגובות הילד ולמידת ההשפעה על חייו.
האם ילדים צעירים מודעים לגמגום?
חלק מהילדים אינם מראים כל תגובה. אחרים מודעים כבר בגיל צעיר לכך שהדיבור לפעמים נתקע או יוצא אחרת מכפי שהתכוונו.
המודעות יכולה להופיע בדרכים שונות:
- הילד אומר "אני לא מצליח לדבר"
- שואל "למה אני מדבר ככה?"
- עוצר ומתחיל מחדש
- נראה מופתע או מתוסכל
- מכסה את הפה
- נמנע ממילה מסוימת
- מדבר פחות או מקצר משפטים
- מעלה את הקול או דוחף את המילה
- מבקש מההורה לדבר במקומו
חשוב לא להניח שילד שאינו מדבר על הגמגום אינו מודע לו. ילדים צעירים לא תמיד מסוגלים להסביר מה הם מרגישים. ההורים והקלינאי מתבוננים גם בשינויים גופניים, התנהגותיים ורגשיים סביב הדיבור.
האם נכון לדבר עם הילד על הגמגום?
כן, כאשר הילד מבחין בגמגום, שואל עליו או נראה מוטרד, עדיף בדרך כלל להגיב בפשטות ובכנות מאשר להתעלם או לשנות נושא.
אפשר לומר:
"לפעמים המילים שלך נתקעות קצת. אני מקשיבה לך ויש לנו זמן".
"שמעתי שהיה קשה להוציא את המילה הזאת".
"כן, זה נקרא גמגום. לפעמים הדיבור זורם ולפעמים הוא נתקע".
המילה "גמגום" אינה פוגעת בילד כאשר משתמשים בה באופן ניטרלי ומקבל. להפך, התעלמות ברורה ממשהו שהילד מרגיש עלולה ללמד אותו שזה נושא שאסור לדבר עליו.
אין צורך ליזום שיחה ארוכה בכל פעם שמופיע גמגום. מגיבים בהתאם לילד: אם הוא ממשיך לדבר ללא תגובה, אפשר פשוט להקשיב. אם הוא מביע תסכול, נותנים מקום לחוויה ומבהירים שהמסר שלו חשוב. הכרה תומכת בתגובות המילוליות והבלתי מילוליות של הילד היא חלק חשוב בעבודה עם ילדים צעירים שמגמגמים.
מה הורים יכולים לעשות בבית?
הורים אינם צריכים להפוך לקלינאי התקשורת של הילד, ואין צורך לעקוב אחרי כל חזרה או לתקן כל רגע של גמגום. אפשר ליצור תנאים שמעודדים תקשורת נינוחה ופתוחה.
להקשיב לתוכן
נסו להתמקד במה שהילד מספר ולא במספר הפעמים שבהן חזר על צליל. שמרו על מבט טבעי והמתינו עד שיסיים.
אין צורך להביט באופן נוקשה בפיו או להראות דאגה בכל פעם שהוא מגמגם. המטרה היא להעביר לו:
"אני איתך. מה שאתה אומר מעניין אותי".
לא להשלים מילים
גם כאשר נדמה שברור מה הילד רוצה לומר, המתינו. השלמת מילים יכולה לקצר את רגע הגמגום, אך גם להעביר מסר שאין זמן או שאין ביטחון ביכולתו לסיים.
לדבר בעצמכם באופן לא ממהר
אפשר להאט מעט את הקצב שלכם באמצעות הפסקות טבעיות בין משפטים ותורות, בלי לדבר באופן מלאכותי ובלי לדרוש מן הילד לחקות אתכם.
לדוגמה:
"היום היינו בגן… ואחר כך הלכנו הביתה".
הפסקות וקצב נינוח של המבוגר מועילים יותר מאמירות כמו "דבר לאט".
לאפשר תורות ברורות
כאשר כמה בני משפחה מדברים יחד, קוטעים זה את זה או ממהרים לענות, קשה לכל ילד למצוא מקום בשיחה. אפשר לעודד הקשבה ותורות לכל בני הבית, בלי להפוך את הילד שמגמגם לחריג.
להפחית מעט רצף של שאלות
אין צורך להפסיק לשאול שאלות. אפשר לשלב יותר תיאורים ותגובות, במיוחד כאשר הילד עייף או מתקשה לספר.
במקום:
"מה עשית בגן? עם מי שיחקת? מה אכלת? ומה הגננת אמרה?"
אפשר לומר:
"טוב שחזרת. אני אשמח לשמוע משהו מהיום שלך".
ואז להמתין.
ליצור זמן אישי קצר
כמה דקות של משחק או שיחה שבהן הילד בוחר את הפעילות וההורה פנוי יכולות ליצור מרחב תקשורתי נעים. אין צורך לתרגל דיבור. משחקים, מציירים או מסתכלים בספר ומאפשרים לילד להוביל.
לשמור על ציפיות רגילות
הילד יכול להמשיך לדבר, לספר, לבחור, לשאול ולהשתתף. אין צורך לדבר במקומו, למנוע ממנו לענות או להציע לו לוותר על פעילות מפני שהוא מגמגם.
המלצות אלה אינן טיפול אחיד לכל ילד. הן עקרונות כלליים של הקשבה, תגובתיות והפחתת לחץ תקשורתי. קלינאי התקשורת עשוי להתאים המלצות אחרות לפי הילד והמשפחה. מעורבות ההורים היא רכיב מרכזי בהתערבות בגמגום בגיל הרך.
מה עדיף לא לומר?
אמירות שמנסות לעזור עלולות לגרום לילד להרגיש שהוא מדבר בדרך לא נכונה או שהוא אחראי לעצור את הגמגום.
עדיף להימנע מאמירות כמו:
- "דבר לאט"
- "תנשום"
- "תירגע"
- "תחשוב לפני שאתה מדבר"
- "תתחיל מחדש"
- "אל תתרגש"
- "קח את הזמן" בכל רגע של גמגום
- "אתה יכול לדבר יפה כשאתה רוצה"
- "לא קרה כלום" כאשר הילד אומר שקשה לו
הבעיה אינה במילים עצמן בלבד, אלא במסר החוזר שהילד צריך לתקן את הדיבור לפני שנוכל להקשיב לו.
במקום זאת אפשר לומר:
"אני מקשיבה".
"יש לנו זמן".
"זה באמת היה קשה עכשיו".
"רצית להגיד משהו חשוב".
"אתה יכול להמשיך כשאתה מוכן".
הקצב הנינוח של המבוגר והקשבה סבלנית מועילים יותר מהוראות לילד להאט או להירגע.
האם כדאי לשבח את הילד כשהוא מדבר בשטף?
אין צורך להחמיא בכל פעם שהילד אינו מגמגם. שבחים כמו "איזה יופי, עכשיו דיברת חלק" עלולים ללמד אותו שדיבור שוטף הוא הצלחה וגמגום הוא כישלון.
אפשר לשבח את התקשורת עצמה:
"סיפרת לי סיפור ממש מעניין".
"אמרת בדיוק מה רצית".
"חיכית לתורך והקשבת לאחותך".
"אהבתי שסיפרת לי גם כשזה היה קצת קשה".
בחלק מתוכניות הטיפול הישיר נעשה שימוש מתוכנן במשוב על הדיבור, אך הוא ניתן לפי הנחיות מדויקות, ביחס מותאם ובדרך שמטרתה לשמור על חוויה חיובית. אין להסיק מכך שהורים צריכים להתחיל לתת ציונים לשטף ללא הדרכה מקצועית. מחקר ההתערבות בגיל הרך כולל כמה גישות שונות, ואין רכיב יחיד שמתאים לכל ילד.
מתי כדאי לפנות לקלינאי תקשורת?
אפשר לפנות להתייעצות בכל פעם שההורים מודאגים. אין צורך להמתין שישה חודשים כתנאי לקבלת הערכה.
פנייה חשובה במיוחד כאשר:
- מופיעות הארכות או חסימות
- ניכר מאמץ בפנים, בפה או בגוף
- הגמגום נעשה תכוף או בולט יותר
- הילד מתוסכל, כועס או שואל על הדיבור
- הילד מתחיל להימנע ממילים או ממצבי דיבור
- הוא מקצר משפטים או מבקש שידברו במקומו
- קיימת היסטוריה משפחתית של גמגום מתמשך
- הגמגום נמשך ללא מגמת שיפור
- קיימים גם קשיים בשפה או בהגיית צלילים
- הסביבה מגיבה לגמגום באופן שמדאיג את ההורים
- ההורים אינם יודעים כיצד להגיב
גם גמגום שהחל לאחרונה יכול להצדיק ייעוץ. הערכה מוקדמת אינה מחייבת התחלת טיפול מיידי. היא יכולה להסתיים בהדרכה ובמעקב פעיל, בהתאם למאפייני הילד, למשך הזמן מאז ההתחלה ולמידת ההשפעה. דאגת ההורים, תגובות הילד, מאמץ גופני וקשיים תקשורתיים נחשבים סיבות מוצדקות להפניה.
האם כדאי לחכות ולראות?
לעיתים קלינאי התקשורת ימליץ על מעקב. אולם מעקב מקצועי אינו המתנה ללא תוכנית.
מעקב פעיל יכול לכלול:
- תיעוד של מגמת הגמגום
- הקלטות קצרות במצבים שונים
- מעקב אחר המאמץ והתגובות של הילד
- הדרכה להורים
- התייחסות לתגובות בני המשפחה והגן
- בדיקה חוזרת במועד שנקבע מראש
- התחלת טיפול אם מופיעים שינוי או השפעה שלילית
כאשר מחליטים שלא להתחיל טיפול מיד, הקלינאי אמור להסביר למשפחה על מה לעקוב ומתי לפנות שוב.
האמירה "הוא קטן, פשוט תחכו" אינה מספקת כאשר אין בירור של סוג הגמגום, משכו, תגובת הילד וגורמי הסיכון.
מה בודקים בהערכת גמגום בגיל הרך?
הערכה אינה מסתכמת בספירת מספר החזרות בדקה. הערכה מקיפה כוללת מידע על הילד, הדיבור שלו וההשפעה של הגמגום על התקשורת.
קלינאי התקשורת יבדוק בין היתר:
- מתי התחיל הגמגום
- האם ההתחלה הייתה פתאומית או הדרגתית
- כיצד השתנה מאז
- באילו מצבים הוא בולט יותר ופחות
- סוגי אי־השטיפויות
- משכן ומידת המאמץ
- תגובות הילד לדיבור
- האם מופיעים ניסיונות להימנע או לצאת מרגע הגמגום
- התפתחות השפה והגיית הצלילים
- השפות שבהן הילד משתמש
- היסטוריה משפחתית
- תגובות ההורים, האחים והמסגרת
- מידת ההשפעה על ההשתתפות וההנאה מתקשורת
הערכה מקצועית אמורה לבחון לא רק את מה ששומעים מבחוץ, אלא גם את החוויה של הילד ואת תגובות סביבתו. הנחיות הקונצנזוס להערכת גמגום מדגישות רקע התפתחותי, מאפייני הגמגום, תגובות הילד והסביבה וההשפעה על התקשורת.
כיצד נראה טיפול בגמגום בגיל הרך?
אין תוכנית אחת המתאימה לכל הילדים. קיימות גישות ישירות, גישות המתמקדות באינטראקציה בין ההורה לילד וגישות המשלבות בין השתיים.
בטיפול עשויים להיכלל:
- הסבר להורים ולילד על גמגום
- התאמת דפוסי השיחה בבית לצורכי הילד
- חיזוק חילופי תורות והקשבה
- עבודה ישירה ועדינה על אופן הדיבור
- תגובות מתוכננות לדיבור שוטף ולגמגום
- הפחתת מאמץ ומאבק
- תמיכה בתגובה הרגשית של הילד
- בניית ביטחון והשתתפות בתקשורת
- הדרכה לצוות הגן
- מעקב אחר שינוי לאורך זמן
סקירות מחקריות מצביעות על כך שקיימות התערבויות שיכולות להפחית גמגום אצל ילדים בגיל הרך, אך בסיס הראיות אינו זהה לכל גישה ולא כל ילד מגיב באותה דרך. מחקר שבחן תוכניות טיפול שונות מצא מגוון רחב של רכיבים והדגיש שאין עדיין ודאות לגבי הרכיב הפעיל המדויק בכל תוכנית.
הצלחת טיפול אינה נמדדת רק במספר החזרות. חשוב לבחון גם אם הילד מדבר בחופשיות, מתאמץ פחות, אינו נמנע, מרגיש שמקשיבים לו ומפתח יחס בריא לתקשורת. טיפול בגיל הרך צריך לתמוך הן בדיבור והן ברווחה התקשורתית של הילד.
האם טיפול ישיר בגמגום יגרום לילד להיות מודע או חרד?
אין ראיות לכך שעצם השיחה המתאימה על גמגום או טיפול מקצועי ועדין גורמים לילד להתחיל לגמגם או להיות חרד. ילדים רבים כבר חשים שמשהו קורה בדיבורם, גם אם המבוגרים אינם מזכירים זאת.
הדרך שבה מדברים על הגמגום חשובה. כאשר הגמגום מוצג כמשהו מפחיד, מביך או אסור, הילד עלול ללמוד להסתיר אותו. כאשר מדברים עליו בצורה עניינית ומקבלת, הוא יכול להבין שאין צורך להתבייש או להיאבק לבדו.
טיפול ישיר אינו אמור להיות סדרה של ביקורות ודרישות לדבר באופן מושלם. הוא צריך להיות מותאם לגיל, למשחק, לתגובת הילד ולמטרות המשפחה. מעורבות ההורים והקשבה לתגובות הילד הן רכיבים מרכזיים בטיפול בגיל הרך.
מה כדאי לומר לגן?
כדאי שהצוות ידע שהילד מגמגם וכיצד נכון להגיב.
אפשר לבקש:
- להקשיב עד סוף דבריו
- לא להשלים מילים
- לא לומר לו להאט או לנשום
- לאפשר תורות מסודרים בשיחה
- לתת לו זמן לענות בלי ליצור תחושת מבחן
- לא לפטור אותו ממשימות דיבור רק משום שהוא מגמגם
- לעדכן את ההורים אם ניכרים מאמץ, תסכול או תגובות של ילדים אחרים
- להגיב באופן ברור אם ילד אחר מחקה או לועג
- לדבר על הבדלים בדיבור באופן מכבד ומותאם לגיל
אין צורך לבקש מהגננת להתעלם לחלוטין מן הגמגום. אם הילד מתייחס אליו, אפשר לענות בפשטות:
"כן, לפעמים המילים נתקעות. אנחנו מקשיבים עד הסוף".
המטרה היא שהילד יוכל להשתתף בגן בלי לחץ לדבר בשטף ובלי שהגמגום יהפוך לסיבה לדבר במקומו. עקרונות של הקשבה, אי־השלמת מילים והימנעות מהוראות כמו "דבר לאט" מומלצים גם למסגרות חינוכיות.
לסיכום
גמגום התפתחותי מופיע בדרך כלל בגיל הרך ויכול להתחיל בפתאומיות, להשתנות מאוד ואף להיעלם לתקופות ולחזור. הוא אינו נגרם באשמת הילד או הוריו, ואינו נובע מחוסר ביטחון, מעצלות, מהתרגשות או מחשיפה לשתי שפות.
אצל ילדים רבים הגמגום פוחת או חולף, אך לא ניתן לנבא בוודאות את מסלולו של ילד מסוים. אין צורך להיבהל מכל חזרה, אך גם אין צורך להמתין מתוך הנחה שהגמגום בוודאי יעבור.
בבית אפשר להקשיב לתוכן, לאפשר תורות, לא להשלים מילים ולהימנע מהוראות כמו "דבר לאט" או "תנשום". אם הילד מתייחס לגמגום, אפשר לדבר עליו בצורה פשוטה ומקבלת.
כאשר ההורים מודאגים, כאשר מופיעים מאמץ או תסכול, או כאשר הגמגום נמשך ומשפיע על התקשורת, נכון לפנות לקלינאי או לקלינאית תקשורת בעלי ידע וניסיון בתחום הגמגום. הערכה מוקדמת אינה תווית ואינה הבטחה לטיפול ממושך. היא דרך להבין את הילד, לתמוך במשפחה ולבחור את המענה המתאים בזמן הנכון.